Tag Archives: סיפור קצר

… אתה יושב מחוץ לאוהל / אירן דן

… אתה יושב מחוץ לאוהל / אירן דן

… אתה יושב מחוץ לאוהל / אירן דן
היכן שהיית בפעם הראשונה כשראיתי אותך
רזה יותר, כחוש, שקוע במצולות

אתה חייב להסדיר כמה עניינים
הזמן קצר אתה אומר
צריך לאחד את השבטים, להסתיר את הנשים והילדים
לצאת למלחמה

אינך מודע למימד הזמן, לשינויים שהתחוללו
הקרב הוכרע! האדם הלבן ניצח,
ה״אתה״ החדש כלוא בשמורה, מתנדנד מסמים, חי מקצבת סעד.
מי שהתנצר התנצר, מי שצעד בצעדת המוות צעד,
מי שברח מי שגורש ..
האדם הלבן חילק בנדיבות שמיכות חמות
נגועות באבעבועות שחורות כדי לזרוע בכם מחלות והשאר נטבחו ללא רחמים
אתה בן שטן
אין לך שם, אין בך נשמה

אתה נח, שוב נאנח, הזמן קצר
אתה ממצמץ עיניים עוקב
אחר מעופו של הנשר ופריסת כנפיו בשמיים
אחר מערבולות האש על פני השמש
השארת את הגוזלים מאחור, בקן
אתה נושא את השמיים על הכתפיים
וחושב, אני בר מזל יש לי הכול ולא כלום

 
9/5/16
Painting by Lionel Smit Art

Irene Dan's photo.

 

היא מעוותת שפתיה / אירן דן

היא מעוותת שפתיה / אירן דן

היא מעוותת שפתיה  /  אירן דן
ומרטיבה בול בלשונה,
מדביקה לכול גלויה
ציפור רבת יופי.
*
יום אחר יום על מיטתו
הוא מוצא גלויה
*
היא קוראת לו אהובי,
יושבת בחיקו,
מרחיקה אותו מן המוסד,
התרופות וכיבוי האורות,
מן היאוש והדלות.
*
היא לוקחת אותו ביד, לים,
הם שוחים לעבר שובר הגלים,
צוללים במים החמימים
החזה נפעם, משמיע קולות-שחפים
*
אני ראוי לאהבה, אמא
הנה בחרה בי אישה
ירים עיניו מן הגלויה לעבר אימו.
*
אמא תנמיך קולה,
אינה מוצאת מילים.
היא תישען על מפתן הדלת,
נשימתה כבדה וליבה, כבד שבעתיים.
בתיק שלה
רטט נוצות ובולים נדירים

 

20/4/16

בלב תל-אביב ישנו בית

ובפנים הבית, בתים קטנים

ובפנים הבתים, דיירים קבועים..

Painted by Raizy Derzie

Irene Dan's photo.

 

הוא חיכה לה כשעה / אירן דן

הוא חיכה לה כשעה / אירן דן

הוא חיכה לה כשעה / אירן דן
הביט על מחוגי היד
ועל המחוגים הגבוהים
שהיו תלויים על הקיר
ועדיין לא הבין היכן היא
*
המושבים
שנראו נוחים
החלו להתאונן תחת ישבנו
הוא קירב את כסאו לדלת
ניסה את מזלו ליד החלון
והחליט לבסוף לנדנד רגליים
על שרפרף נמוך
מתחת ללוח המודעות
יכל לקרוא גזרי נייר גזרי מילים
אבד כלב
אבד האיש אבדו החיים
*
על שרפרף בשפל חייו
העדיף רפסודה, רק לצוף על פני המים
אך האנשים בחדר התקשו לראותו
*
והזמן התעייף ופיהק חסר מנוחה קם וישב וקם
עד שלפתע פרצה אסתר הפסיכיאטרית לחדר
ברשרושי נייר ונעלי עקב רעשניים
משכה בחצאית
והעלימה חור רכבת
שנפער בגרביון
סידרה שערותיה תלתלים מאחורי האוזניים
והתיישבה
*
ואז התפנתה אליו חייכה במלא שיניה
איכפת לך שאני אוכלת פירות יבשים?
יש לי תאווה למתוק
אמרה והכניסה בהנאה שני תמרים לפיה
על רגליה הניחה קופסת תמר מג׳הול
רך מעוך ובשרני
ופלטה את החרצנים אחד אחד
*
היום פורים והמפגש הזה עלי
ועל כן אתה משוחרר
עצה קטנה לפני פרידה
כולנו עוטים מסכות
בכול מקום וכול הזמן
חלקן מוצלחות וחלקן פחות
תקנה לך אחת
מאושרת
סע איתה סביב העולם
אל תשוב לכאן
ואני אסתר המלכה

22/3/16

photo by Irene Dan

Irene Dan's photo.

רון היה שמו של הילד / אירן דן

רון היה שמו של הילד / אירן דן

רון היה שמו של הילד / אירן דן
הילד שזינק ממקומו עם הישמע הצלצול
הילד שניגש אלי ואחז בידי
*
היו לו עיניים שחורות וחכמות לרון
וחיוך שובב וגומות חן
ועור שזוף ותזזיתיות ורזון בולט
סימן לי בהתרגשות ובתנועות ידיים מרובות
ללכת אחריו ורק
ורק הניחי את ידך בידי
*
רצנו יחד במסדרון המתמלא
עד שנישטפנו לתוך החצר הגדולה
לתוך גיגית שמש מסנוורת ואור בוהק
*
מבלי להבין מילה מצאתי עצמי מנתרת
על גבו של חמור ארוך מאוד
מרובה רגלי ילדים
ואני זוכרת את עוצמת הקולות
והראשים הקטנים שנתחבו בין רגלי העומדים מלפנים
קפיצות וצעקות עד השמיים
מוזיקת רקע ברמקולים
ויש את המנצחים
והילדים החלשים
ויש את טיפות הזיעה על הפנים
וטעם של מלח בלשון
*
״חמור״ היתה המילה הראשונה
שלמדתי בשפה העברית
ולא היה בה מן החוכמה או הטפשות
ואין בה מן החשיבות העצמית
סתם מילה שנצמדה לה
להרבה אחרות
*
והמרחק מאותו יום הלך וגדל..
והילדה בתוכי איננה עוד ילדה
ממאנת לשחק משחקים
לכול היותר שותה אספרסו ארוך
מנה רגילה של מכורים משובשים
מזרימה קפה דחוס למוח
ומי בכלל יודע
מה זה חמור ארוך
*
והחמור בכלל מת
ורון הילד
נותר מאחור בחצר בית הספר
סופר עד עשר
*

18/3/16

Painted by Rentia Coetzee
…and then she grew up, oil on 30 cm round canvas

Irene Dan's photo.

בשכונה שלי / אירן דן

בשכונה שלי / אירן דן

בשכונה שלי / אירן דן
כלום לא קורה
ביום ראשון בבוקר
*
הילה מקפצת על רגל אחת
טריאלתון בדרך לגן
ילדת מאדים ואמא כעוסה
הילה לא לרדת לכביש!
*
טרנינג ירוק, כיסים בידיים
מטייל עם כלב סאן ברנרד פרוותי
לצווארו חבית עץ עם ברנדי
ברנרד סובל מדיכאון, ישמיע הטרנינג הירוק
אפילו פסיכולוג כלבים לא עזר
מתגעגע לשלג כול הזמן בוכה
*
ומטאטא רחוב רץ אחרי עלים יבשים
וחתולים רצים אחרי המטאטא
*
ומזדחל פקק מכוניות
קשה לצאת מן השכונה יום ראשון בבוקר
וויז מתכנן מסלול מחדש
ומחזיר אותי לנקודת התחלה
*
ואמא גוערת, נו הילה רגל אחת
מחכים לך בגן!
*
בשכונה שלי משורר לבוש שחור
הולך ברחוב כמו בחיים האמיתיים
וזו רק אני שמדמיינת
אותו עומד
בין פרדסים קורא גלידה
*
בגלגלצ קט סטיבנס
Morning has broken like the first morning
הראש מתבהר לאט לאט
זה יותר מפתח לגן עדן משיר ברדיו
*
אני אעבור את היום הזה בגבורה
אני מבטיחה לעצמי
זו תהיה אפילו הצלחה מסחררת
*
ואם לאו, אעבור ל Plan B
אטוס לאלבמה ..

 

13/3/16
Photo by Tom Dan
diners at Alabama on Sunday

Irene Dan's photo.

בנסיעה מתל-אביב לחיפה / אירן דן

בנסיעה מתל-אביב לחיפה / אירן דן

בנסיעה מתל-אביב לחיפה / אירן דן
לבית שלנו ברמות רמז
שני חדרים קטנים על צלע הר

קיר אחד, צבעתי כחול כהה
מאמרים בפילוסופיה הדבקתי עליו
ופתקים כדי לזכור
את מה שלעולם לא

על קיר שני גזיר-עיתון
מחול בּוּטוֹ אנשים לבנים
תלויים הפוך בין שמיים לארץ ..
ומסגרת חלון בה צמחו
עצי איצטרובלים
ומימוזה ביישנית
עם תפרחת פתיתי שלג צהובים
עשר דקות מהטכניון
רבע שעה מאוניברסיטת חיפה
ואת שאר הקירות אינני זוכרת
*
לפעמים הייתי עומדת
שעות בתחנה
בתוך ענן שהתיישב לו על ההר
מושיטה ידיים לחבק את ביטנו
או לתכנן מסלול נסיעה
והוא יותר אדים שקופים באמבט
מאשר צמר גפן בציורי ילדות
ובאוזניות שיריו של ויסוצקי
ולדימיר סמיונוביץ' ויסוצקי
מבלי להבין מילה ברוסית
הכאב שלו התחבר
איכשהו לשלי
וממנו הבנתי
שהכאב שלי
הוא מסוג חד ואלים
שתוקף רק פעם אחת בחיים
משסף את גרונך
ואז מתיישב כרוני על קני הנשימה
והוא מת במוסקבה, וויסוצקי
מת בחורף מוות של צעירים
מבלי שהספיק
להשתתף באולימפיאדת הקיץ
*
ואתה היית מכין אותה שעה
תבשיל סטודנטים
זורק פנימה לסיר
את כול המצרכים
תמיד במינון הנכון
הרבה אהבה, לא הרבה מדי
ומעט אורז, לא מעט מדי
אפונים ירוקים טריים
מעט מלח ובהרט וכורכום
הרבה כורכום צהוב
והיה יוצא מה שיוצא
*
ואני הייתי עולה
במדרגות הצרות מאוד
מדלגת שתיים שתיים
יודעת שאתה שם
עומד במטבח
עם ספר פיזיקה קוואנטית
ואש בוערת בחזה
כמעט כמו נסיך אגדות
נלחם במפלצות
ומצליח עוד יום
להבריח אותן
ואחת מהן שמנה מאין כמותה
כמעט ונתקעת
בחריץ החלון
ואתה מציץ בשעון
ופותח לי דלת
*
10/3/16

Painted by Marie-ange Strina
ART M.A.S colors

Irene Dan's photo.

בארבע לפנות בוקר / אירן דן

בארבע לפנות בוקר / אירן דן

בארבע לפנות בוקר / אירן דן
עם משפטים שמתחילים מן הסוף להתחלה
ומילים שנפתחות מן הפְנִים אל החוץ

שוב אני קמה עם אנשים שהיו ואינם
אנשים שאהבו, שהספיקו לחבק
וכאלה שסתם נעלמו
*
יום אחרי יום אחרי יום, מפגש לילי
חייבים למסד את הקשר אני אומרת
מקום גדול, אולי נוח יותר
שיוכלו לרווח רגליהם
*
ובמעטפת של אימי אין אף שריר מנוון
עומדת במרכז החדר המכחול בפיה
באצבעותיה הדקיקות מנגנת על הקנבס
מפעם לפעם מרימה ראשה
לנגב את הצבע הכחול שנדבק בשיערה
*
ובפניו של אבי אין אף קמט של כעס
הפסיק לכעוס על החיים
ועל השכן שהיה באמצע הלילה
צועק בשברון לב
ברבוניה.. ברבוניה
והוא פותח את הדלת הכחולה
לרווחה ומתפייס עם עצמו
*
וגם אתה מופיע
שקט, עייף
אין תזוזה או תנועה מיותרת חסר תנועות
יושב מחוץ לאוהל עטוף שמיכה
ובפיך מקטרת דקה ושחורה ארוכה א ר ו כ ה
ממנה מיתמרות טבעות עשן כחול
מחשבה אחר מ ח ש ב ה
ואין בה טבק במקטרת
ובתוך ההמולה אתה זקן
או צעיר מדי
ואין לך מה להציע
אתה שם,
אינני מכירה אותךָ אבל מרגישה
את העולם הזה שלךָ
או איך שלא תקרא לזה, את הנפש שלךָ
אני נכנסת לתוך המנהרה
שואלת
מה מַעֲשֶיךָ במעשייה

ואתה עונה שקט, עייף
רַבּוּ מעשי, אַתְּ מנת חלקי
אני האינדיאני,
רוח צפונית
ויום אחד נתאחד
*
5/3/16

Painted by Bo Bartlett, American realist painter

Irene Dan's photo.

נהר מתהלך ימתיק / אירן דן

נהר מתהלך ימתיק / אירן דן

נהר מתהלך ימתיק / אירן דן
את מי הים בשְׁבִילְךָ
ימתיק את מליחות הימים
בשנתך אתה חוזר אחורה לבית נעוריך
נושף חזק ברוח שעוד נותרה בך
בערימת העלים
והעצים כולם כרותים
והשמיים זזים מימין לשמאל עם משאות כבדים
והעננים איטיים
נופלים אחד אחד לאדמה
מכסים בעלים מתים את שפך הנהר ואת קול פכפוך האושר הקטן
*
בשנתך תיקרא בשמי אבל לא תזכור מי אני
תישאל לשלומי רק כדי להערים עלי
כשאחפש את האחות לשאול איך עבר יומך,
אתה תעשה פרצופים ותוציא לי לשון בשרנית ורפויה מן השנים והפרידות
ותתכופף ללחך את הדשא בלשונך הכבדה
תחפש את נתיב הבריחה
את הפתחים הנסתרים שאיש מלבדך לא ראה
*
באֶצְבְּעֹתֶיךָ החמות תיגע פעם אחרונה
בלֶחִי שלי ואחר כך בפָּנֶיךָ ותשיר במקהלה
אני נער יפה תואר, אין כמוני יפה, יפה כמו נער,
*
לא אינני הזקן שאתם רואים
זה לא אני שוכב עם חלוק בית חולים
ירוק ופתוח מאחור, זה לא אני
במיטה 3 ובחדר מספר 4
אינני זקוק לחיתול
אינני מחובר למכשירים,
אני מסוגל לקום מתי שרק ארצה
והראש שלי צלול, אף פעם לא היה צלול יותר
נו, אני קם והולך! אתה תכריז בקול רם
*
ולפני שתספיק להתיישר
אתה תבין
שמכאן לא תחגוג שום ניצחון
שטקטיקת הגרילה של מרד ינואר נכשלה
הרוסים מגיעים לכבוש את ליטא
ואתה מרים דגל לבן ונכנע עם כול צבאות המורדים המזוינים

 

2/3/16

מוקדש לך איש יקר,

Photo by Irene Dan

Irene Dan's photo.

מועמר מלוב / אירן דן

מועמר מלוב / אירן דן

מועמר מלוב / אירן דן
זה עתה ביקש חברות
אני משילה נעליים ונכנסת אליו הביתה
לברר מי ומה רוצה מועמר
הוא הרי לא דובר עברית
ואת השירים שאני כותבת ממילא לא יבין
ובינינו גם מי שמבין עברית מתלונן לא פעם
מכאן שאם אסרב, אוכל לגאול אותו
מיסורים מיותרים
*
אבל אז אני רואה את הצילומים שלו
עם בנו, אני כבר יודעת שיש לו בן שנתיים
והוא מתוק והוא יושב לו על הברכיים

וזה המון יחסית לאדם
שלפני רגע לא ידעתי על קיומו
וליבי למראה הילד נמס ומתרחב
ומגיע עד לחולות טריפולי
אבל אז אני חושבת חבר בפייס
זה הרי יחסים בילטרליים
והוא הרי לא קורא עברית
ואני הרי לא קוראת ערבית
אז איזה עתיד יהיה ליחסים
אני אבקר אותו ומקסימום אשתה קפה שחור
לא יהיה שיר לא פתגם סיני עתיק לא ציטוט פילוסופי
אני מחפשת מעבר לכתפיו הרחבות את אישתו
אבל היא איננה אולי אלמן
*
בטיים ליין שלו יש תמונות של מסגדים
לא שיש לי משהו נגד מסגדים
פעם התעניינתי באדריכלות איסלאמית
והטאג׳ מאהל הלא הוא ה מסגד
כמה אהבה לאישתו
מומתאז-מאהל כדי לבנות לה את הארמון הזה
אבל מאז הסיפור הזה עם דעאש
האיסלאם איבד מן הרומנטיקה שבו

יש גם תמונה של מכה ומיליוני צליינים
צפיפות נוראית שממיתה מתפללים
בכול סיבוב שני

ויש גם תמונה של איש טובע
ואנשים בסלפי איתו
לבחור חוש ביקורתי, את זה אני אוהבת
ופרחים יש לו מלא תמונות של פרחים
והוא ממש מפנה את זמנו
כדי להגיש לי את כול הורדים
שצמחו בגני טריפולי

ויש גם תמונות דלתות וחלונות,
דלתות וחלונות זה הפטיש שלי מאז ומתמיד
אני יכולה להסתובב בשאנז אליזה בצהרי היום
ורק לצלם דלתות וחלומות
מין שריטה שכזו
לא חייבים להבין
וחוץ מזה עיישה קדאפי ביקשה למצוא מקלט בישראל
עולה חדשה עם סל קליטה וכול זה
עיישה אישה יפה עיישה
וסבתה של עיישה בכלל יהודיה שהתאסלמה
ואולי גם מועמר רוצה לחיות בישראל?

ואז אני רואה שיש לנו גם חבר משותף, מיכאל
ומעניין אם מיכאל מבין ערבית
או שהם רק מתקשרים בשפת הסימנים

באמת אל תעלב מועמר
זה לא אתה
זה אני
שטובעת בתוך דייסת דעות קדומות
וחוץ מזה היום יום ראשון
יום נבזה לכול הדעות
We are full of shit and crap on Sunday
trying always to look good
ואצלי במיוחד אני תמיד בשחור ביום ראשון
לא מוותרת לעולם על השחור
ונמנעת מלקחת
החלטות הרות גורל ביום הזה

 

28/2/16
רק השמות מועמר ומיכאל
הם שמות בדויים ..

Photo by Irene Dan

Irene Dan's photo.

ברחוב יהודה מרגוזה / אירן דן

ברחוב יהודה מרגוזה / אירן דן

ברחוב יהודה מרגוזה / אירן דן
יושב בפתח המסעדה
מסתכל מפעם לפעם בעוברים ושבים
ובעובר ושב ובדפי המינוס
ועל החיים איך חולפים
*
ואבא שלי קראו לו
Monsieur Abraham
קנה את המסעדה ב- 54
בחר עבורנו את המקום בו נשב
את החיים בם נחיה
והשעה בה נקום
חלומות שלא נגשים
*
אבא התאהב במקום החדש בו במקום
הזכיר לו את הבית והנמל שנאלץ לעזוב
קנה את המסעדה אבל בראש נשאר שם
*
אבא נפטר
והמסעדה שוקקת תיירים
הלך והשאיר נכס וספל קפה
ואותי מת ונופל ומאבד את עצמי
ובחוץ כול מה שעומד להתרחש
כול האינסוף של החיים
*
אבא גידל כאן ביפו עשרה ילדים
והבית שלנו הנה הוא, ראה!
זה הבית עם הבלקון הכחול
שמשקיף לים
*
בלילות הקיץ כשיפו מסרבת לישון
והזיעה והחום מעבירים אדם על
דעתו, היינו יושבים כולנו איתו עם אבא בבלקון
שומעים את ״ג׳ורג׳יה״ של ריי צ׳רלס
שהתעוור בגיל 7
ובוהים חרשים בכחול
ואבא היה אז עוצם עיניים
וחוזר בגלים לבית הילדות
ברחוב היהודים בטטואן
בעיר השמש הצהובה
רץ ברחובות יחף
ילד ניצחי
*
גם כששיערו האפיר
ושיניו הרפו ונתלשו אחד אחד מפיו
המשיך לרוץ יחף עד שהגיע הביתה לבית
הכחול עם הקשתות
*
נופל וקם מנגב את ברכיו
המשופשפות דם
וממשיך לרוץ
היה מחזיק בנזם ראש האריה מזהב
ודופק חזק ומתנשף
כדי שאמא תפתח מהר
והוא יעלם לאפנדי השוטר
בעל המדים האפורים
והשפם המפואר באמצע פניו
שרדף אחריו ושרק במשרוקית
מתנשף ויורק שיעצור
*
דילג מעל מחצלות הקש שהיו פזורות בכניסה
חלף על פני עץ התאנים שגדל פרא באמצע החצר
עד שקרס לתוך חיבוקה העמוק של אמא
עצר נשימה פקח עיניו
ומת בבלקון בגיל שבעים יחד עם רעש הגלים והים

 

25/2/16
סתם שיחה עם בעל מסעדה ביפו

Photo by Irene Dan

Irene Dan's photo.