אירן דן | Irene Dan | إرين دان

יְמֵי אֱלוּל הִמְלִיכוּ עַצְמָם
أيام أيلول فرضت ملكوتها
עָלַי
علي
בִּשְׁתִיקָה
بصمت
וּכְאֵב.
وألم.

הַזְּמַן עוֹשֶׂה
מְלַאכְתּוֹ,
מְנַכֵּשׁ עֲשָׂבִים,
מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ,
וְאִם לֹא דַּי,
מְנַקֵּב חֹרִים,
מְנַפֵּץ אֶת הַלֵּב.

כָּל אֵימַת שֶׁשָּׁאַלְתִּי,
הִצְבִּיעוּ הַכַּפְרִיִּים עַל הַנָּהָר
הַחוֹצֶה אֶת הַשָּׂדוֹת,
עַל מַעְגְּלֵי תְּשׁוּקָה וּכְמִיהָה
הִנֵּה בֵּיתֵךְ, אָמְרוּ.
מוֹכֵר הגוֹלאב (מֵי הַוְּרָדִים) קוֹרֵא מִתַּחַת לְחַלּוֹנִי.
הַאִם מִי מִכֶּם רָאָה אֶת בֵּיתִי?
הֵיכָן בֵּיתִי?

אֲנִי פּוֹסַעַת פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת
בַּדֶּרֶךְ הָעִוְּרִים,
אֵלַת הָאֲפֵלָה נוֹשֶׁקֶת לְעֵינַי
פִּרְאִית מִכֹּחַ הַדִּמְיוֹן, פָּנֶיהָ,
פְּנֵי נַעֲרָה.
בִּגְלַל עִוְרוֹנִי,
אֲנִי הוֹלֶכֶת אַחֲרֶיהָ,

יָצָאתִי מִדַּעְתִּי אֵלֶיךָ
יָצָאתִי מִנַּפְשִׁי מִלִּבִּי
עַד
שֶׁיּוֹם
אֶחָד
יוֹם אֶחָד
הָלַכְתִּי

בְּשִׁירַי הַמְּשַׁנִּים צְבָעִים, הַמַּסְוִים עַצְמָם בֵּין מִלִּים, וְאֵינָם נִרְאִים,
גַּם לְמִי שֶׁנֵּחַן בְּנֶפֶשׁ, וּבִרְאִיָּה טוֹבָה,
נוֹטִים לַחְשֹׁשׁ מִנְּפִילָה, מֵאֲפֵלָה, מִנְּהָמָה,
וּמִמִּיתָה מְשֻׁנָּה.
בְּשִׁירַי הָאוֹמְרִים
שׁוּרוֹת עֲצֵי בְּרוֹשִׁים, וְשׁוּרוֹת עֶצֶב,
יַלְדָּה מִתְבּוֹנֶנֶת בְּאִמָּהּ

הַקַּדְמוֹנִים קִבְּלוּ אֶת פָּנֶיהָ
בַּשָּׂדוֹת הַפְּתוּחִים,
וְהִיא, מִתְהַדֶּרֶת כְּנַעֲרָה, בָּאָה
בַּעֲדָיִים וּבַחֲרוּזִים,
נוֹגַעַת בְּלִבַּת הָעֵצִים
רוֹחֶשֶׁת תְּשׁוּקָה, זוֹכֶרֶת
סִחְרוּר, נִדְרֵי אוֹהֲבִים,
מִחוּץ לַטּוֹב, לָרַע,

בְּעוֹלָמִי הַקָּטָן
אֲנִי מֻפְקֶדֶת עַל מִלִּים,
מִלִּים הֲשָׁטוֹת בִּסְפִינוֹת שֶׁמֶשׁ

הַיּוֹדְעוֹת,

מַסָּע נְדוּדֵי הַלֵּב,
טַעַם דְּבַשׁ פִּרְחֵי הֲדָרִים.

נֶעֱמַדְתִּי
עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
לְהִסְתַּכֵּל בַּחַלּוֹן
פְּנִימָה

רָאִיתִי דְּמוּת אִשָּׁה
כִּדְמוּתִי.
תְּנוּעוֹת גּוּפָהּ

לְבַדִּי בֵּין עַרְבַּיִם
בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
טַעַם הָרוּחַ
עַל הַשְּׂפָתַיִם.
כָּאן בְּחַיִּים קְדוּמִים
הִתְקַדַּשְׁנוּ רוּחַ בְּרוּחַ
בְּטַבַּעַת שִׁבֳּלִים.