בארבע לפנות בוקר / אירן דן
עם משפטים שמתחילים מן הסוף להתחלה
ומילים שנפתחות מן הפְנִים אל החוץ

שוב אני קמה עם אנשים שהיו ואינם
אנשים שאהבו, שהספיקו לחבק
וכאלה שסתם נעלמו
*
יום אחרי יום אחרי יום, מפגש לילי
חייבים למסד את הקשר אני אומרת
מקום גדול, אולי נוח יותר
שיוכלו לרווח רגליהם
*
ובמעטפת של אימי אין אף שריר מנוון
עומדת במרכז החדר המכחול בפיה
באצבעותיה הדקיקות מנגנת על הקנבס
מפעם לפעם מרימה ראשה
לנגב את הצבע הכחול שנדבק בשיערה
*
ובפניו של אבי אין אף קמט של כעס
הפסיק לכעוס על החיים
ועל השכן שהיה באמצע הלילה
צועק בשברון לב
ברבוניה.. ברבוניה
והוא פותח את הדלת הכחולה
לרווחה ומתפייס עם עצמו
*
וגם אתה מופיע
שקט, עייף
אין תזוזה או תנועה מיותרת חסר תנועות
יושב מחוץ לאוהל עטוף שמיכה
ובפיך מקטרת דקה ושחורה ארוכה א ר ו כ ה
ממנה מיתמרות טבעות עשן כחול
מחשבה אחר מ ח ש ב ה
ואין בה טבק במקטרת
ובתוך ההמולה אתה זקן
או צעיר מדי
ואין לך מה להציע
אתה שם,
אינני מכירה אותךָ אבל מרגישה
את העולם הזה שלךָ
או איך שלא תקרא לזה, את הנפש שלךָ
אני נכנסת לתוך המנהרה
שואלת
מה מַעֲשֶיךָ במעשייה

ואתה עונה שקט, עייף
רַבּוּ מעשי, אַתְּ מנת חלקי
אני האינדיאני,
רוח צפונית
ויום אחד נתאחד
*
5/3/16

Painted by Bo Bartlett, American realist painter

Irene Dan's photo.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.