אירן דן | Irene Dan | إرين دان

אַבָּא לֹא הֵבִין בֶּאֱמֶת
מָה מַשְׁמָעוּת הַמִּלָּה גְּבוּל,
וְלֹא יִחֵס לָהּ חֲשִׁיבוּת.
בְּנֵי אָדָם מִתְגּוֹרְרִים מִשְׁנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל
וְטוֹב אִם יִלְמְדוּ זֶה אֶת שְׂפָתוֹ שֶׁל זֶה.

בִּהְיוֹתוֹ נָעַר, חָלַם לְהִתְגַּיֵּס.

בַּעֲרוּגַת הַפְּרָחִים
הַמְּשֻׁבָּצִים אַבְנֵי חֵן יָשַׁב
מְתַקֵּן הַפְּרָחִים.
כְּדֵי לְתַקֵּן עָלֶה, אָמַר
אֲנִי זָקוּק לְיוֹם.
וְכַמָּה זְמַן יִדָּרֵשׁ לְתַקֵּן אֶת לִבִּי? שָׁאַלְתִּי

סְדָקִים הוֹפִיעוּ בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם
וְגֶשֶׁם הֵחֵל יוֹרֵד.
אַלְפֵי עֲגוּרִים,
בַּעֲלֵי צִיצִיּוֹת זָהָב לְרָאשֵׁיהֶם
שֶׁהָיוּ מְצַוְּחִים, פִּרְאִיִּים
בָּחֲרוּ בִּנְתִיב נְדִידָתָם
זֶה בְּצַד זֶה בִּזְמַן אֶחָד

הֶהָיִיתִי אֵם טוֹבָה?

אֲדָמָה שֶׁזּוֹרְעִים לְתוֹכָהּ גַּרְגְּרֵי חִטָּה
הַיּוֹדַעַת מְלֶאכֶת הֶחָרִישׁ וְהַקָּצִיר
מְבִיאָה עִמָּהּ רוּחַ גְּדוֹלָה בפֶּתַח הַבַּיִת

הֶהָיִיתִי רַעְיָה טוֹבָה?

הַאִם מִי מִכֶּם רָאָה אֶת בֵּיתִי?
היכן בֵּיתִי?

מוֹכֵר מֵי הַוְּרָדִים,
עוֹדוֹ קוֹרֵא תַּחַת חַלּוֹנִי?

כָּל אֵימַת שֶׁשָּׁאַלְתִּי

אֲנִי מְסָרֶבֶת לִפְשֹׁט מֵעָלַי אֶת עוֹרִי
מְסָרֶבֶת לִמְחֹק חֲלָקִים מִתּוֹכִי כְּדֵי שֶׁתֹּאהַב חֲלָקִים אֲחֵרִים
מְסָרֶבֶת לְעַפְעֵף לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים
הַיָּפִים לְאִשָּׁה
מְסָרֶבֶת לְהַעֲמִיד פָּנִים, לְהָזִין
רְצוֹנוֹת אֲחֵרִים, לְהַתְאִים עַצְמִי לְךָ

מָה נֶחְצַב בַּסֶּלַע מָה
חִלְחֵל בּוֹ
מָה בָּאוֹר וּמָה בַּצֵּל
אֲנִי וְאַתָּה כְּתוּבִים
כְּאֶחָד

בּוֹא אֵלַי
אֲהוּבִי

עֵץ תָּמָר
נָטַעְתָּ בַּחֲלוֹמִי
בַּמַּעֲמַקִּים הַחֲשׁוּכִים
וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי
לְמַרְגְּלוֹתָיו
מִלִּפְנֵי אַלְפֵי הַשָּׁנִים

הַכְּאֵב בַּקְּשִׁירָה, בִּהְיוֹתֵךְ אִשָּׁה,
בַּחַיִּים הַבָּאִים אֶל קִצָּם
עֲשָׂרָה רָאשֵׁי בָּקָר
עַל כָּל מִילָה, מָלִים
בְּהֵחָבֵא אֶת הַבָּנוֹת
הָיָה עֲלֵיהֶן לָמוּת מִתּוֹךְ אִבּוּד דָּם
הַכְּאֵב בָּאֲבָנִים, בִּהְיוֹתֵךְ אִשָּׁה