סָךְ וּמִנְיָן / אירֵן דן
בָּעֵת הַזֹּאת, אֲנִי מַרְבָּה לִמְנוֹת דְּבָרִים
גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁלֹּא נִתָּן לִמְנוֹת
מוֹנָה עַל אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם
אֶת הַצְּעָקָה
הַשֶּׁקֶט
אַחֲרֵי הַצְּעָקָה
מוֹנָה שְׁלוֹשָׁה עוֹזְרִים לֶאֱלֹהִים
שֶׁהָיוּ עוֹנִים בְּכָל יוֹם
אֱלֹהִים לֹא כָּאן!
מוֹנָה בְּכִוּוּן הַשָּׁעוֹן אֶת הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים,
וְהַמֵּתִים
וְכָל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁמָּנִיתִי אֶתְמוֹל,
דְּבָרִים שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מוֹנֶה בִּזְמַנִּים רְגִילִים
וְאֵינוֹ שָׂם לֵב עֲלֵיהֶם
מָוֶת, שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹת
אִשָּׁה שֶׁנִּסְקְלָה
וְהַתַּנִּים, אוֹכְלִים בְּשָׂרָהּ
אִשָּׁה שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים מִמֶּנָּה
אֶת שְׁמָהּ
הָיִיתִי מוֹנָה אוֹתָהּ
רוֹאָה אוֹתָהּ
שׁוֹמַעַת אֶת קוֹלָהּ
עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ
עַד סוֹף הַלַּיְלָה.