עַד נְקוּדַּת מִפְגָּשׁ/ אירן דן

פנייךְ שִּׁירָה פעמייךְ אָהֲבָה

ופעמיו,   שִׂנְאָה לָאוֹרֶךְ שָּׁנִים יַחַד.

אֶת הָרִיק רָאֲתָה בְּעֵינָיו בְּמַגָּע כּוֹאֵב בֵּין שִׂנְאָהאָהֲבָה

וְרָצִיתִי אֲנִי לְהַרְוִויחַ זְמַן לְהַחְזִיר אוֹתךְ,  לִנְקוּדַּת

הַתְחָלָה בָּאוֹתִיּוֹת  בַּמּוֹפְתִים  נִפְרְמוּ הֵמָּה

נָפְלוּ עַל חַרְבָם פרוסים לרגלייך שִּׁירָה

יַלְדָּה יָפָה בִּשְׁעתךְ הָאַחֲרוֹנָה

חִיַּיכְתְּ לַמַּצְלֵמָה

כְּאִילּוּ אֵין בָּךְ רַעַשׁ הֲמוּלָּה כְּאִילּוּ לֹא נֶהֱדֶפֶת

לְאָחוֹר     בַּדּוֹחַק שֶׁל נֶפֶשׁ ממושכנת אָמַרְתְּ

נֵלֵךְ מָחָר לְיָם, אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיָּם 

2.8.2015

לשירה