אחרי עונת הגשמים / אירֵן דן
בִּשְׁנֵי צִדֵּי הַשַּׁעַר
עָמְדוּ שְׁנַיִם, אַבִּירִי-אֹפֶל.
דֶּרֶךְ חָרִיץ צַר,
אֲנִי רוֹאָה אֶת אֲבִי
הוֹלֵךְ וְשׁוֹתֵק מִמֶּנִּי
מֵסִיט מַבָּטוֹ
מִי יִדְאַג לַבָּנוֹת?
כְּאֵב בְּאֵיבָרָיו,
תְּבוּסָה עַל פָּנָיו,
מִזְּמַן הִפְסִיק לְהִלָּחֵם,
כָּפוּת, מְכֻסֵּה עֵינַיִם כְּשָׁבוּי
בִּשְׂדֵה קְרָב,
נִקְרַע לִשְׁנַיִם
אֵיךְ יַעֲזֹב שָׁלוֹשׁ בָּנוֹת צְעִירוֹת,
אִשָּׁה חוֹלָה, וְאִמָּא בְּבֵית אָבוֹת?
וּמִי יִשְׁמֹר עֲלֵיהֶן בְּעוֹלָמָן?
שְׁתִיקָתוֹ כִּשְׁתִיקַת עֲצֵי הָאֹרֶן,
מַבָּטוֹ קוֹדֵר,
וְעַל כָּל דָּבָר, אוֹמֵר,
אַחֲרֵי עוֹנַת הַגְּשָׁמִים
אִישׁ לֹא שָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ,
רַק מַלְאַךְ הַמָּוֶת
בְּבוֹאוֹ אֵלָיו
לֹא אָמַר מִלָּה,
רַק סִמֵּן לוֹ לְהִזְדָּרֵז
כִּי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה.