עיוות החומר / אירֵן דן
הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ יוֹצֵר סְדָקִים,
מֵטִיל פְּגָם, מְעַוֵּת אֶת הַגּוּף
שׁוֹאֵב אֶת כּוֹחוֹתֶיהָ,
לוֹקֵחַ אוֹתָהּ מִמֶּנִּי
בְּכָל יוֹם וְיוֹם
דָּן אוֹתָהּ לְמִיתָה
הִתְבּוֹנַנְתִּי עַל הַגּוּף בְּהִשְׁתַּנּוּתוֹ,
עַל עִוּוּת הַחֹמֶר,
הִיא שָׁתְקָה כְּהִפָּרְדוּת שְׁכָבוֹת,
שִׁכְבָה אַחַר שִׁכְבָה,
כְּדֶרֶךְ זְרִימַת הַמַּיִם,
הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהּ
מְרִימָה אֶת הַשְּׁבָרִים
אֵינִי זוֹכֶרֶת מָתַי הָפַךְ הַגּוּף לִכְלִי
שֶׁכְּאֵב נִטְעָם בּוֹ וּפָגוּם טַעֲמוֹ
וְנִבְלַע בּוֹ
וְנִכְנַע לוֹ
הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּשָּׁמַיִם,
בְּנִסָּיוֹן לְפַעְנֵחַ אֶת הַצֹּפֶן
אֲשֶׁר יָצַר בְּרִיאָה, יָצַר הִתְפּוֹרְרוּת,
וְאֵין גְּבוּלוֹת לְסוֹף הַזְּמַן.