שְׁמִיעַת הַקּוֹל / אירֵן דן
מַהוּ קוֹלֵךְ
שֶׁאֵינֵךְ רוֹצָה לִשְׁמֹעַ, שָׁאַל.
שָׁמַעְתִּי פְּעִימוֹת לִבְּךָ
שֶׁהָלַמְתָּ בְּדַלְתִּי
עַד שֶׁלֹּא חַשְׁתִּי עוֹד
בִּפְעִימוֹת לִבִּי,
קוֹלְךָ בְּקוֹלִי בִּי.
רָאִיתִי צִפּוֹר, שִׁיר שֶׁהִפְצִיר בָּהּ,
לַמְּדִי אוֹתִי אַהֲבָה שֶׁכְּנָפַיִךְ מַלְּאוּ רוּחַ.
אַךְ הַצִּפּוֹר הִמְשִׁיכָה לִנְדֹּד
שֶׁנִּשְׁכְּחָה מִמֶּנָּה שִׁירָתָהּ.
עֵץ שֶׁנִּגְדַּע, מַהוּ קוֹלוֹ
הֲיוּכַל לִצְמֹחַ מֵחָדָשׁ מִן הָאֲדָמָה,
אֵיךְ יַלְבִּישׁ עֲנָפָיו עָלִים
אֵיךְ יִקְרָא לָרוּחַ, אֵיךְ
יוֹדִיעַ לְמֵרָחוֹק
דְּעִיכָתוֹ.
וְהָרוּחַ,
מַהוּ קוֹלָהּ
אֵיךְ אֵדַע
וְעִם הַלַּיְלָה בָּא הַשֶּׁקֶט.