חלון / אירֵן דן
נָהָר שׁוֹצֵף חָצָה אֶת הַבַּיִת
בֵּית
הָאֶבֶן בּוֹ גָּדַלְתִּי
וּשְׁתִיקָה נִתְמַלְּאָה בּוֹ
פָּעֲרָה בּוֹרוֹת.
מִן הַבַּיִת לֹא נוֹתַר
דָּבָר.
אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת, אֶל אִמִּי וְאָבִי
גַּם
מֵהֶם, לֹא נוֹתַר דָּבָר
עוֹלִים בַּחֲשֵׁכָה, מַמְתִּינִים שֶׁאָבוֹא
קוֹרְאִים
אֵלַי קוֹרְאִים בִּשְׁמִי
אַחֲרֵי לֶכְתִּי אַחֲרֵי בּוֹאִי,
לְכוּדִים בֵּין קִירוֹת
מַמְלֶכֶת הַזְּמַן
וַאֲנִי קוֹרֵאת עֲלֵיהֶם,
מִתְרַחֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מֵהֶם.
וּבֵין כְּתִיבָה לִכְתִיבָה,
הַבַּיִת מֵנִיחַ לִי לָבוֹא אֵלָיו,
כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לָשׁוּב
אֶל הַבַּיִת, אֶל הָאוֹר
הַנִּכְנָס פְּנִימָה
מִבַּעַד לַחַלּוֹן.