ההר / אירֵן דן
מִיהוּ שֶׁהֵקִים אוֹתִי
מִשְּׁנָתִי
נָהַם הָהָר
עִזְבוּנִי לְנַפְשִׁי,
אֵין כָּאן אִישׁ מִלְּבַדִּי
אֵין כָּאן רוּחַ וְאֵין שָׁמַיִם
אֲנִי מְעַט אֲבָנִים,
אֲדָמָה, וְלֹא דָּבָר אַחֵר.
אֵין בִּי אוֹצָרוֹת,
לֹא תִּפְאֶרֶת
לֹא מַלְכוּת
וְאִם הָלַכְתְּ מִמֶּנִּי
לֹא אוּכַל לְהָשִׁיבֵךְ
וְאִם אָבַדְתְּ
לֹא אוּכַל עוֹד לִשְׁמֹעַ
רַחַשׁ צְעָדַיִךְ, פְּסִיעוֹת
שֶׁפָּסַעְתְּ
זְמַן רַב חָלַף
מֵאָז בָּאָה הָרוּחַ וְגֶשֶׁם נִתַּךְ עַל פָּנַי
וְנִשְׁתַּבֵּר בִּי קוֹלִי
הַקּוֹרֵא בִּשְׁמֵךְ
זְמַן רַב חָלַף
מֵאָז הָיִית כָּאן.