הוא בא כי אמרנו לו לבוא / אירן דן

עשהאל עובד היום במשרד השקעות
פעם היה חייל בן 19 וחצי
פעם נפל מגובה מיטת קומותיים
והתעורר בגיל 20 מחוק זכרונות
והחל לחיות את חייו
המום עם המום
שעשה בו אלוהים
*
הוא לא זכר את אמא
שהיתה מכינה לו כריך להפסקת עשר
דוחסת פנימה חביתה ובולגרית ותכולת מקרר
ועל הכול מפזרת גרגרי כוסברה טחונים
*
הוא לא זכר איך היה מקשקש קופידונים
על הכסא כדי להשתיק את קולה של המורה
ולהעלים את הלוח
בעל משוואה עם שני נעלמים
כבר אז ידע שבחיים
אין פתרון למשוואות
*
מזל שלא זכר איך פתחתי לו
את המצח מקופסת טונה
ואיך הדם נזל נהרות על פניו
שב ונבלע לתוך הפצע
איך שהנחתי את הבוהן
על צלקת הסהר
זה ממני זה
*
אבל כשראה את רוחל׳ה
ולחץ את ידה
הבחנתי בתנועות האור שדילגו בשובבות
בין החדרים הריקים של ליבו
כמו שמש מקפצת צהובה בשדות תירס

לפתע שמע
את קריאות אימו מן המטבח
עמדה על השיש סדרנית עם רמקול
בואו נו בואו! יש גלידת תות
אתם כבר שעתיים בתוך הספרים
יש גלידת תות
גלידת תות!

זכר את החום הכבד של אותו יום ראשון
זכר עצמו מנגב את אגלי הזיעה
ששטפו את פניו
ואת גופה של רוחל׳ה כיסו בהמוני פנינים פזורות

זכר חריקות של מאוורר ישן
חריקות של נשימות כבדות בחושך
ציור מנדלה בתקרה שדינו להימחק

זכר ששכח לשמן את המאוורר
זכר איך קרא לה ברכות
רוֹחִי (נשמתי)

 
29/1/16

Photo by Irene Dan