זה שירךָ / אירן דן

ואני ידעתי לא תוכל עוד העיר לשניכם
שרק אחד ישרוד
שעצר ליבךָ דום על ספסל בני עירךָ
נישמרו המילים במחברת,
מהדהדות היו במחברת המילים
ובהרים המקיפים את ירושלים
שהתייצבו אחת אחרי השניה
בקינה ודברי תוכחה.
זו צוואתךָ! זה שירךָ!
זו גופתה של השירה!
מוטלת על ספסל עץ ופלדה וחלודה
שנספג הכול במכנסיים
שהסתירו את גופךָ הצנום.

אישה לא היתה כאן לחבק,
אישה לא הכתיבה מילות אהבה.

שהירח עלה מאוחר
היית לבן כמו סחלב
ונשמה פתוחה לרווחה בפני הבורא
שפרשת את ידיךָ להסתיר מעיניךָ
את האור השחור המסנוור.

היום אהיה אני משפחתךָ
שעוד דקות ספורות תיקרא למעלה
ויאמרו הגיע זמנךָ ללכת.

היום אהיה אני מנשקת ידיךָ
שהפצרתי בךָ, הישאר והֵשַׁבְתָּ :
אנשים טובים הייתם
שמחכים לי במקום אחר
והייתי נחוץ להם יותר.
—

לזכר המשורר יחזקאל קדמי ז״ל

תמונה: דף ממחברת
מתמונות שפירסם אלחי סלומון 29/9/16