כשאני ממש מתגעגעת
אליו
אני כותבת ואז
אני איתו
•••

אני רוֹאֶה פיסות אדמה / אירן דן
קטנות. חלקות ומחוספסות
צבעוניות כמו שמיכת ריבועים
פרושה תחתי
*
אינני מוצא את הבית בו נולדתי
אינני מוצא את הורי
אנשים מכאן הם רק נקודות
צעדים במסע אינסופי
אסופה תמונה אחר תמונה

אינני מוצא את אלוהים בשמיים
אני כנראה בפסוק הלא נכון

אני הקצה מחכה לתורי
שמישהו יבוא וידחוף
הדלת פתוחה לפני
אני רואה רק כחול הרבה כחול
פה ושם ענן תועה
זה שלפני קפץ זה שאחרי יקפוץ אחרי
בדבוקה צמודים כמו בחיים
כובד היקום והראש מרוקן
אינני יכול לזוז מפחד, פחד אלוהים
אינני מוצא את אלוהים בשמיים
אבל את זה כבר אמרתי
ואין לי מושג ירוק
תחת איזה אבן הוא מסתתר

אני מרגיש את הדחיפה
ונשאב החוצה לא נופל רק נשאב
כמו שחקן מתחיל שנדחף לקדמת הבמה
שכח את כול המילים
מכת אוויר בפָנִים
רעש צורם באוזניים
הפחד איננו
אני חסר ומלא בי בעירבוביה
המצנח נפתח
בין שמיים לארץ משייט בסיילנט-זון

אולי זה מה ששומעים כשמתים
בשקט העמוק מרגיש טוטאלי
טמפרטורת גוף נמוכה
דממה ערפילית על שדות כותנה

מתחיל לנשום
ובמקום כנפיים
יש לי נוצות אני עף ברוח
והכניסיני תחת.. וכול הזה..

מה חושב לו אדם לבד
חושב על חמור שקפץ אל מותו מקומה עשרים
חושב עליה

 

17/2/16

Irene Dan's photo.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *