Tag Archives: חטופי תימן

_נעמה / אירן דן_________

_נעמה / אירן דן_________

בסיפור הזה
לא קורה כלום והכול קורה
נעמה היא אישה שאיני מכירה
אך ביקשה להיכתב,

הפצע הפתוח של "ילדי תימן"

_נעמה / אירן דן_________

אימי קרעה קריעה בבד האוהל
כך חרצה את דינה מבלי שנתכוונה
הייתה מבריגה את עֵינָהּ לראות
איך מתערבב אורו של בוקר חדש
יחד עם שברי געגוע ושלומות וריחות משם,
מן הבית בתימן.
הד חרישי של שיח הרים, גרגרי חול צהבהב נודד ארוג בחלומות מהגרים
והיא ישבה שבעה ימים באוהל
לא מצאה בו אלוהים.
*
אני זוכרת את אימי צועדת על רגליה ימים ולילות, ואיש לא שמע את זעקתה קורעת הלב
הילד.. עיניים שלי.. אל וואלד
*
תמיד הייתה מזכירה איך הגיעו כולם,
באווירון ורק היא נעמה
הגיעה על כנפי נשרים ואני בחיקה.
מחייכת אלי מתוך שינה, מלטפת את אחי בבטנה
ואני בחיקה.
*
לפני שעלינו הפחידו אותי, אמרו שניפול יחד עם הנשר אם לא נשאיר הכול מאחור,
צריך לפשוט את העור, לנטוש, להשאיר את העבר בתוך העבר.
*
ואנחנו לא השמענו קול,
רק הסתכלנו בחיה הפצועה.
הורדנו מעלינו את כלי הנחושת והתליונים,
את הצמידים והעגילים והשארנו את
מטבעות הזהב עם תבליטי הפנים והכתרים
וספרי הקודש והברכות והקמעות
ומכתבי האהבה שהיו מקופלים בקפידה
ואת אחי הקטן בבטן, חיבקה נעמה חזק מרוב פחד.
*
התכופפה לנשק את אדמת המולדת,
ובו במקום כרעה ללדת
זה אחיך אמרה בעודה מנגבת ממנו חלומות רעים, בחיוך רפה ומאושר,
חדש חדש מארס-ישראל..
*
אני זוכרת את נעמה אימי חופפת לי ולאחי את הראש בחליטות שהייתה מפוררת ומכינה מפרחים.
כך תהיו בהירים הייתה צוחקת
כך תוכלו לזהור כמו אבני קריסטל בחושך
כמו מגדלורים במדבר.
והיינו כמעט נקיים וכמעט לבנים מן התפרחת המתחלפת צהוב לבן
ויופייה של אמא,
הוֹי אלוהים, כמה יפה כשהייתה שרה.
קולה היה נישא עם פעמוני רוח
עד השוק שלה בעדן,
שוקע שם, כבד בין סוחרי התבלינים
בעלי השיניים המצהיבות והידיים היבשות מעבודה קשה וחיוכה,
אז חיוכה היה מתרחב באיטיות וחושף את שיניה
מחרוזות פנינים שנִמְשׁוּ מן הים
*
ריח צינה מעיר אותי מחדש לתוך סמטאות הבוקר, אמא הייתה אז מתמלאת ידיעה פנימית שבנה אינו מת, כפי שבישרו לה בטעות האחיות,
קברנו אותו המסכן אמרו ולא יספו
רק הנהנו בראשן אנה ואנה.
נעמה ידעה בוודאות הילד חי,
היא היתה חולמת עליו בעולמות האמת עומד
נער יפה תואר כבן עשרים,
קורא לה שתקום, נוגע בעדינות בפניה.
אמא האמינה בחלומות ונמלכה בדעתה.
היא תמצא את בנה הלא מת והיקום יעמוד או ייפול או יעשה מה שבידו לעזור.
*
היא הייתה אוחזת בידי וגוררת אותי אחריה,
אמא לא הבחינה ברגלי הקטנות שהיו מפרפרות
צעדים מרובים וקטנים של פחד.
היינו יורדות ועולות גרמי מדרגות אינסופיים
הייתי מדמיינת
ציפור שרה עם כול מדרגה עולה
וצב בעל שריון ירוק עם כול אחת יורדת
והיינו חולפות על פני ריח המאפיה של מואיז
ואח"כ חנות החוטים והכפתורים של שבתאי
ולבסוף היינו עוצרות לנוח מעט
מול דוכן הגפרורים של שמעיה שהיה אותה שעה מגלגל את דלת החנות, מזיע ומסנן קללות אש
אחר כך היינו מדלגות מעל רגלי הקבצנית
שלקתה בראייה עיוורת
וישבה באותה תנוחה בפינת העיוורים
וידעתי שהיא יודעת שאנחנו זה אנחנו
ולבסוף גם היינו מגיעות
אל השער.
*
שקדיות הושיטו ידיהן
מבעד לסורגים הכבדים של שער הפרדס
שהיה גם בית קברות לילדים.
שורות שורות של שקדיות
השילו פרחיהן, לבנים כמו מלאכים קטנים
לאורך השביל.
אמא חיפשה את אחי וככול שהזמן עבר,
שיערה השחור והשופע הלך והאפיר
והיד שלי הלכה ונתארכה.
*
ואמא לא ויתרה, הייתה מושכת בידי
נותנת לי רבע תפוח, עד שהחושך היה נופל עלינו
כבד, מותש ונואש,
עד שעלטה הייתה נופלת גם על העיר צפת.
ולכול אחד היה תפקיד ידוע מראש
אני הייתי זו שמושכים ביד
אחי היה זה שמחפשים אחריו
ואמא היתה זו שליבה נקרע פעם אחר פעם
ואיני יודעת אם אמא אי פעם ראתה אותי
או ליטפה את פני.
*
כך עד שיום אחד
עצרה נעמה במקום שעצרה והרפתה
ייאוש הלבין בבת אחת את שיערה
נגס בה ותלש חתיכות מפניה
היא הביטה בי בפעם הראשונה
מזה חודשים והתיישבה
סירבה להמשיך.
*
התיישבה ועצרה מלכת.
דם החל לרדת מהאף, קיא מהפה
צואה ושתן זרמו דרך בד שמלתה המכופתרת.
אנשים זרים הגיעו, לקחו אותה ממני
אספו את אימי על אי תכולתה,
צריך לתקן את מה שניתן עוד לתקן
וניתקו אותי ממך אמא
השאירו אותי לבד בלי אח ובלי יד
ואַתְּ אמא, מרוקנת
*
ואחי מת או חי
נותר חי רק בראשה
של מאושפזת מספר חמש
בחדרון הקטן בסוף המסדרון
חדר ללא חלון ללא שמיים ללא מבקרים
וללא אלוהים
חדר בסופו של העולם ואני זוכרת את אימי נעמה

24/2/16

"Lagrimas de pedra" tears of stones
José Manuel Castro López’s sculpture

Irene Dan's photo.