אֲנִי פּוֹסַעַת פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת
בַּדֶּרֶךְ הָעִוְּרִים,
אֵלַת הָאֲפֵלָה נוֹשֶׁקֶת לְעֵינַי
פִּרְאִית מִכֹּחַ הַדִּמְיוֹן, פָּנֶיהָ,
פְּנֵי נַעֲרָה.

בִּגְלַל עִוְרוֹנִי, 
אֲנִי הוֹלֶכֶת אַחֲרֶיהָ,
מַצְבִּיעָה עַל הַדְּבָרִים שֶׁאֵינִי רוֹאָה,
כִּמְעַט עַל כֻּלָּם, לֵב וְשִׂמְחַת הַלֵּב,
וְטַעַם הַדָּגָן,
קוֹרֵאת מִחוּץ לְבֵיתְךָ,
קוֹרֵאת בְּשִׂימְךָ עַד שֶׁקּוֹלִי נוֹפֵל מִמֶּנִּי
עַד שֶׁיּוֹם נַעֲשָׂה לְנֶצַח
וְשֶׁמֶשׁ לְמַעֲשֵׂה אַהֲבָה,
וּשְׁבָרִים לַשָּׁלֵם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.